הו! אוי לי. על פי ניו יורק טיימס , אני חלק מתופעה לאומית הולכת וגוברת, א 'יתום מבוגר' - אין בן זוג, אין ילדים, כאן גר לבד. החוכמה שהתקבלה היא שאני צריך לחפש קהילת פנסיונרים במדינה זולה וידידותית למס (אם אפרוש אי פעם), או לפחות בית במפלס אחד במיקום זול יותר מוושינגטון הבירה הנוכחית שלי. ואז אני אמור להירשם לטיפול בקשישים ולמעקב אחר תאונות, ואלוהים יודע מה עוד אנשי הטלמרקטינג האלה ממשיכים לנסות למכור לי. אבל נראה שהחיים לוקחים אותי לכיוון אחר. אז בעוד שהחוכמה העממית אומרת לי דבר אחד, לפעמים הלב שלי אומר לי דבר אחר.
1. צמצום
ההצעה הזו הגיונית בעיני והיא כבר בדרך הנוכחית שלי. מסתבר שאין לי כוונה לטיול פרברי צנוע, אבל במקום זאת, הגיוני לשקול דירת שיתוף בעיר גדולה. במקרה הזה, ניו יורק מולדתי. ככל שאנחנו מתבגרים קצת, זה נחמד להתחיל להיפטר מכל ה'תוספת' ולהתחיל לחתוך ליסודות בחיים. כבר עשיתי את הצעדים הראשונים פנימה להיפטר מכל הבגדים לא לבשתי שנים ובמקום זאת בניתי א ארון קפסולה .
2. גורם בתחבורה ושירותים
העיר מכינה את הבמה ליום שבו אצטרך לוותר על הנהיגה: העיר ניו יורק ניתן להליכה. זה גם מספק את הרעיון שלי של א בית אבות או קהילה : בניין טוב. באופן אידיאלי, ל'בית האבות' העתידי שלי יהיה צוות שיעשה דברים בשבילך, כולל לטייל עם הכלב כשאני לא יכול להוציא אותם או כשאני פשוט לא רוצה כי אני בבית לבד.
אחרי השנה שעברה, זה השתפר עוד יותר, ופתאום הכל זמין במשלוח אם אתה יודע את מי לשאול. אז הרצון שלי שגם הכביסה והניקוי יבש יעבירו, והחלום שלי שמישהו אחר יקנה את המצרכים שלי כדי שאוכל לבשל במטבח הגביע שלי (אם אצליח להשיג אחד) הם פתאום ציפיות מציאותיות.
ככל שאנו מתבגרים, זה גם נחמד להתחיל לחשוב על לקנות פחות דברים ולקנות יותר שירותים (ונוחות) במקום זאת. אני יותר מאשמח לחייב. ואני מוכן להתערב שאני לא לבד. ה'טיימס' דיווח כי עד 2030, כ-16% מהנשים בגילאי 80 עד 84 יהיו חסרות ילדים, לעומת כ-12% ב-2010, לפי דו'ח של AARP . אני עדיין לא קרוב לקבוצת הגיל הזו, אבל שוב, אני לא נעשית צעירה יותר.
רשימת המשאלות הכביסה שלי מתעלמת, כמובן, מהעולם האמיתי של בריאות לקויה אפשרית, של קושי הקשור לגיל להתנייד, ומהעלות הגבוהה של התרופות שאצטרך לקחת כדי לשמור על פעימות הלב והכליות שלי.
אני מוכן להתעלם מהמציאות הזו עוד זמן מה. מה שאצטרך להתרכז בו הוא המבנה היומיומי. בהתחשב בעצלנות הטבעית שלי, אני, כאדם שאין לו שום דבר שצריך לעשות, יכול בקלות להעביר את היום לעשות בדיוק את זה, כלום. לא טוב.
3. קבל כלב קל לטיפול (אולי)
אז כשאני מכוון לדירה חדשה, אני מסתכל על בניינים שיקבל כלב (אשמח ל-75 פאונד, אבל זה נראה לא ריאלי). הנביחות והיבבות האלה מספיקות כדי להוציא אותי מהמיטה בשעה סבירה, ולמדתי איך לשמור על כלב עד מאוחר, ולכן, לא להתחיל לשרוט את הדלת ב-6 בבוקר.
זה חייב להיות כלב זקן, כזה עם קצת פחות קופץ בצעד שלו, בדיוק כמו הבעלים שלו. אימצתי את הכלב האחרון שלי, ג'רמיה, בגיל 9 (בגילו, לא שלי), והסתובבנו והסתובבנו בוושינגטון שעות בכל יום. הוא היה גדול (תערובת של סן ברנרד) ואיטי, אבל הילד אהב לטייל, וכך עשינו. ירמיהו מת בחורף האחרון, חודש ביישן מ-14, אז נתתי לו חמש שנים טובות - ולהיפך.
הכלב מפעיל את הדבר הטוב הבא בעיר - להסתובב בה. אתה אף פעם לא באמת חי לבד עם כלב. הגור נותן לך כיסוי ללכת קצת יותר לאט מאשר אנשי המשרד סביבך והוא שובר קרח מובנה עם אנשים שאתה לא מכיר שמסתובבים גם עם הגורים שלהם. יש עולם שלם של בעלי כלבים, ואני אהיה שמח להיות חלק ממנו שוב .
4. הצטרף לקבוצה
להסתובב בעיר זה בעצם רק קוד ל'יציאה מהבית'. אני מפחד מהרעיון שרוב הטיולים שלי יהיו פגישות לרופא. אז הצטרפות למשהו תהיה חשובה גם כשגרים לבד. אני אהיה קרוב יותר למשפחה כשאהיה בניו יורק, אבל אולי אמצא א מועדון קריאה . ואז יש כנסייה - כל כנסייה. וכל מספר ארגוני צדקה - לא המפוארים שהאירועים שלהם משמשים כצילום אופציות, אלא ארגוני צדקה לא זוהרים הזקוקים לדבורים עובדים. עיר מלאה בכאלה, ואני חושב שכולנו למדנו עד עכשיו שהניסיון לעשות טוב לאחרים, למעשה, עושה לנו טוב באותה מידה, אפילו יותר.
מודה, זו לא התוכנית ההגיונית או המקיפה ביותר לעבור לבדי לזקנה. אבל, יש לי צוואה והסכם נאמנות, והאחים שלי יודעים איפה כל הנכסים שלי. אז כשהדברים האלה מכוסים, אני אתרכז בלגור לבד בצורה הטובה ביותר.
קרא את הבא:
להילחם בהזדקנות באמצעות מתיחות
7 ספרים על הזדקנות שלא תזדקן
